<h1>סמ"ג עשין סימן רל"א</h1>
<h2>דף מג.</h2>
ותנן במסכת כלים (פ"א מ"ד ור"ש) אחר ששנה טומאת בועל נדה וטומאת זב וטומאת מצורע שנה אחר כך, חמור מכולם המת שהוא מטמא באוהל מה שאין כולן מטמאין. ומה שמצורע מטמא בביאה (שם) ובפ"ק דקידושין (ל"ג ב') מביא ההיא דמסכת נגעים (פי"ג מ"ז) טמא יושב תחת האילן וטהור עובר טמא ומסיק וכן באבן המנוגעת, אין דומה זה לזה שהרי גבי מצורע שנינו בפרק י"ג דנגעים (מי"ב) מצורע שנכנס לבית הכנסת עושין לו מחיצה גבוה עשרה ובכך יש די דלא קרינן ביה והבא אל הבית וגבי מת אין מועיל מאחר שהם באהל אחד. טומאת אהל האמורה בכל מקום הוא שתטמא אותה טומאה את האדם ואת הכלים באחד משלשה אלו, שהאהיל האדם או הכלי אפילו מחט שהאהילה על המת, או שהאהיל המת על האדם או על הכלי, או שהיה המת עם האדם או עם הכלים תחת אהל אחד הרי אלו טמאים, אחד הבא כולו לאהל המת או הבא מקצתו הרי זה נטמא באהל, אפילו הכניס ידו או ראשי אצבעותיו או חוטמו לאהל המת הרי זה נטמא כולו (ע"פ רמב"ם טומאת מת פ"א הל' י'—י"א) כדאיתא בפרק שלשה מינין (נזיר מ"ג א') דאף על גב דביאה ליכא מפני שהיא במקצת, טומאה איכא. וגדולה מזו שנינו בפרק י"ב דמסכת אהלות (מ"ח) הנוגע במשקוף טמא והנוגע באיסקופא רבי אליעזר מטמא ורבי יהושע אומר מטפח ולמטה טהור מטפח ולמעלה טמא, ונראה לרבינו משה (שם) שטומאה זו מדבריהם.
<h2>דף מט:</h2>
אומר רבינו משה (טומאת מת פ"ג ה"ג ועי' ראב"ד) כי מאחר שאין הנזיר מגלח אלא על חצי קב עצמות ועל חצי לוג דם ואינו מגלח על טומאת אבר שאין עליו בשר כראוי כמו ששנינו במסכת נזיר נראין הדברים שטומאת אבר זה וטומאת רובע עצמות ורביעית דם אינו אלא מדברי סופרים מאחר שאין הנזיר מגלח עליהן ואין חייבין עליהן על ביאת מקדש.
<h2>דף נ.</h2>
שנינו בפרק שני דאהלות (מ"א—ב') אלו מטמאין באהל כזית מן המת כזית נצל, פירוש (רמב"ם טומאת מת פ"ב ה"א ע"ש) נצל זה הבשר שנימוח ונעשה לחה סרוחה והוא שנתקרשה אותה הלחה הנמצאת מן המת שאם קרשה בידוע שהיא מבשרו ואם לא קרשה אינו מטמא חוששין שמא כיחו וניעו הוא כדאיתא בנזיר פרק כ"ג (נ' א'), ומלא תרווד רקב והשדרה שלמה וגלגולת שלמה ורוב מניינו שהם קכ"ה אברים ורוב בניינו [שהם] שתי שוקיים וירך אחת (בכורות מ"ה א') אע"פ שאין בהם רובע עצמות, ורובע עצמות אף ע"פ שאין בהן לא רוב מניין ולא רוב בניין ואבר מן המת ואבר מן החי שיש עליהן בשר כראוי ורביעית דם תבוסה ממת אחד. איזהו דם תבוסה פירשו רבנן דר' אליעזר בר' יהודה בפרק אחרון דנדה (ע"א א') מת שיצא ממנו רביעית דם מקצתו בחייו ומקצתו לאחר מותו אותו התערובת קרוי דם תבוסה ומטמא באהל אע"פ שדם החי טהור, וטומאה זו מדברי סופרים (נדה ס"ב ב'). מלא תרוד רקב שאמרנו מטמא במשא ובאהל ואינו מטמא במגע לפי שאי אפשר ליגע בכולו שאינו גוף אחד (רמב"ם שם הי"א). ואלו מטמאין במגע ובמשא ואין מטמאין באהל עצם כשעורה וארץ העמים ובית הפרס ואבר מן המת ואבר מן החי שאין עליו בשר כראוי השדרה והגולגולת שחסרו כמה הוא חסרונם בשדרה כדברי בית הלל אפילו חוליא אחת ובגולגולת כסלע (מ"ג וע"פ בכורות ל"ז ב') היו בה נקבים קטנים כולם מצטרפים לכסלע (תוספתא אהלות פ"ב ה"ד).
<h2>דף נג:</h2>
שנינו בתחילת מסכת אהלות (מ"א—ג') שנים טמאים במת, אדם הנוגע במת טמא טומאת שבעה ואדם הנוגע בו טמא טומאת ערב, שלשה טמאים במת, כלים הנוגעים במת וכלים בכלים טמאים טומאת שבעה השלישי בין אדם בין כלים טמאים טומאת ערב, ארבעה טמאים במת, כלים הנוגעים במת ואדם בכלים וכלים באדם טמאים טומאת שבעה הרביעי בין אדם בין כלים טמאין טומאת ערב, אמר רבי עקיבא יש לי חמישי, השפוד שהוא תחוב באהל האהל והשפוד ואדם הנוגע בשפוד וכלים באדם טמאים טומאת שבעה החמשי בין אדם בין כלים טמאים טומאת ערב אמרו לו אין האהל מתחשב. פירש רבינו יעקב (ר"ש מ"ב) כי אותה המשנה מדברת בכלי מתכות כדדרשינן במסכת נזיר (נ"ג ב' ובתוס' ונ"ד ב' תד"ה ת"ש) בחלל חרב חרב הרי הוא כחלל, ואף על ידי קבלת טומאה של אהל נחשב כחלל כמו שדורש שם המקרא אף לעניין אהל, ואין חילוק בכל כלי מתכות בין נהרג בו בין לא נהרג בו כי במגעו או בקבלת טומאה של אהל נעשה אבי אבות הטומאה, וכן כל כלי מתכות הנוגע בטמא מת הרי הוא כיוצא בו וכן מוכיח בתחילת מסכת חולין (ג' א') ובלבד שיהא אותו טמא מת אדם אבל כלים שהן טמאי מת כלי מתכות הנוגעין בהן אינן נעשין כיוצא בהן (דדוקא חרב הרי הוא כחלל אמרה תורה כשנגע באדם) [דדוקא כשנגע באדם אמרה תורה חרב הרי הוא כחלל], ושאל רבינו חיים כהן גדול אבי אמי אל רבינו יעקב מאחר שחרב הרי הוא כחלל על ידי קבלת טומאה של אהל איזה בית אשר תבנו לי ואיזה מקום מנוחתי כי אין בית אשר אין שם מת ומסמרים קבועים בבית ולא השיב לו על זאת אל נכון, ואחר כך שלח לו זקני בכתב דתני עלה בתוספתא (אהלות פ"א ה"א) בד"א בתרומה וקדשים אבל אין הנזיר מגלח אלא על המת בלבד ולביאת מקדש אינו חייב אלא על השנים בלבד הראשון שנגע במת והשני שנגע בו כדין המפורש בתורה וכל אשר יגע בו הטמא יטמא ותניא במסכת שמחות (פ"ד הכ"א) כל טומאה שהנזיר מגלח עליה כהן מוזהר עליה אין הנזיר מגלח עליה אין הכהן מוזהר עליה. ואע"פ שמצינו רביעית דם שאין הנזיר מגלח עליה כמו ששנינו שם בנזיר (נ"ד א') וכהן מוזהר עליה כדדרשינן בפ"ק דסנהדרין (ד' א') לרביעית דם הבאה משני מתים שמטמא מעל כל נפשות מת לא יבא, זה אינו קשה דשם טומאה ר"ל במסכת שמחות ועל חצי לוג דם נזיר מגלח (ברכות י"ט ב' תו' ריה"ח ד"ה מדלגים). ועל אותה ששנינו שם (נזיר נ"ד א') הסככות אלו שריגים היוצאין מן האילן והפרעות היוצאין מן הגדר הגולל והדופק וארץ העמים ורביעית דם ואהל רובע עצמות וכלים הנוגעין במת וימי ספרו וימי גמרו על אלו אין הנזיר מגלח ומזה בשלישי ובשביעי ומקשה הספר שם (נ"ד ב' ותד"ה ת"ש) כלים בני הזאה נינהו פירוש אדם הנוגע בהם שרוב כלים אינן ממתכת ומסיק אשארא, ואומר זקני רבינו חיים [כהן] דמשום כלים [לא] הוצרך לומר אשארא שהרי יכול להעמידו אף בשל מתכת כיון שאין הנזיר מגלח עליהם כדתניא בתוספתא (כנ"ל) אלא לכך מתרץ כך דעל כרחינו לאו אכולהו קאי דהא קתני בהדייהו מצורע בימי ספרו וימי גמרו דלאו בר הזאה הוא. והא דתניא בספרי בפרשת פרה אדומה לפי שנאמר בחלל חרב למדנו לחרב שהוא טמא טומאת שבעה ואדם הנוגע בו טמא טומאת שבעה, כלים ואדם וכלים מניין ת"ל (במדבר ל"א כ"ד) וכבסתם בגדיכם ביום השביעי, אותם כלים בתכשיטי מתכות מיירי וכבסתם בגדיכם היינו טבילה, והא דתניא בתוספתא דטהרות (כלים ב"ק פ"ו ה"ז) חמת שהיא נתונה בתנור ובתוכו עצם כשעורה כרוך בסיב ובנייר ופיו למעלה מן התנור טהור והתנור טהור, אחז בו והעלהו נטמא האדם וטמא את החמת חזרה חמת וטמא את התנור, פירושו שהאדם האוחז בו מחובר במת בשעה שאוחז בו ובחבורין יכול לטמאות כל דבר טומאת שבעה כמו שהיה נוגע במת עצמו כמו שמוכיח בפרק שני דע"ז (ל"ז ב') וכאשר יתבאר (דף רל"א ב' בד"ו) והילכך החמת אע"פ שהוא מעור יכול לטמאות התנור שהרי אב הטומאה הוא (ר"ש ותו' שם) שאמרה תורה (במדבר ל"א י"ט ורש"י) כל הורג נפש וכל נוגע בחלל תתחטאו בהורגו בדבר המקבל טומאה הכתוב מדבר ולמדך הכתוב שהכלי מטמא אדם בחבור המת כאילו נגע במת עצמו או אינו אלא אפילו זרק בו חץ והרגו ת"ל וכל נוגע בחלל הקיש הורג לנוגע מה נוגע ע"י חיבור אף הורג ע"י חיבור.
<h2>דף נד.</h2>
הגולל והדופק מטמאין באהל ובמגע ואינן מטמאין במשא, איזהו דופק את שהגולל נשען עליו אבל דפק דפקים טהור (אהלות פ"ב מ"ד). דרשינן בפרק בהמה המקשה (חולין ע"ב א') וכל אשר יגע על פני השדה לרבות גולל ודופק וכן זה המדרש נדרש גם לעניין אהל בנזיר בפרק כהן גדול (נ"ג ב'), פירש רבינו יעקב (שבת קנ"ב ב' תד"ה עד) כי גולל הוא אבן גדולה לשון וגללו את האבן שרגילין להניח על קברו של מת לסימן והיא הנקראת מצבה כדכתיב היא מצבת קבורת רחל עד היום ורגילים להניח בצדדין ובצד רגליו של מת ומראשותיו אבנים שהמצבה יושבת עליהם מפני כובד האבן שלא תכביד על המת ובשיש שתים זו אצל זו נקראת השניה דפק דפקין, ופעמים שקושרין שם בהמה או חבית לסימן עד שיזדמן להם אבן שלא יאבד מקום הקבר, כמו ששנינו במסכת אהלות (פט"ו מ"ט) חבית שהיא מלאה משקין טהורין ומוקפת צמיד פתיל ועשאה גולל לקבר הנוגע בה טמא טומאת שבעה והחבית והמשקין טהורין, שצד פנימי של גולל טהור וחוצץ בפני הטומאה (ברכות י"ט ב' תד"ה מדלגין), בהמה שעשאה גולל לקבר הנוגע בה טמא טומאת שבעה בעודה שם כו'. והא דאמרינן בפרק נגמר הדין (סנהדרין מ"ז ב') אמר רב אשי אבילות מאימת חיילא מסתימת הגולל פירוש דבר זה הוא לאחר שהושיבו האבן על הקבר רגילים היו להניח סביב האבן אבנים קטנות וטיט מתחתיה ליסד האבן על מכונה, וא"ת במקום שאין גולל מתי יחול האבילות יחול אחר שנתכסה הקבר כהוייתו (שם תד"ה משיסתום) כך פי' רבינו יעקב.
<h2>דף נו:</h2>
מצות עשה שיהא המת מטמא בכל האמור בפרשת זאת חקת התורה (במדבר י"ט י"ד—ט"ז כ"ב) אדם כי ימות באהל כל הבא אל האהל וכל אשר באהל יטמא שבעת ימים, וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו טמא הוא, וכל אשר יגע על פני השדה בחלל חרב או במת או בעצם אדם או בקבר יטמא שבעת ימים, וכל אשר יגע בו הטמא יטמא והנפש הנוגעת תטמא עד הערב. למדך כאן שהמת מטמא באהל ובמגע (ע"פ רמב"ם טומאת מת פ"א ה"א). ושהמת אבי אבות הטומאה והאדם הנוגע בו אב הטומאה וטמא טומאת שבעה ומטמא אדם במגעו לטמאו טומאת ערב (ע"פ רש"י פסוק כ"ב). וזה שאמר וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו וגו' בכלי חרש הכתוב מדבר שאין מקבל טומאה מגבו אלא מתוכו לפיכך אם אין מגופת צמידתו פתולה עליו יפה בחיבור טמא הוא הא אם יש פתיל עליו טהור (רש"י פסוק ט"ו). משמע אפילו יחדם לאשתו נדה מכאן אמרו בפרק רבי עקיבא (שבת פ"ד ב') שמדרס כלי חרס טהור. פתיל לשון מחובר כמו נפתולי א-להים נפתלתי, נתחברתי עם אחותי (רש"י שם). ולמדנו שכלי חרס אינו נעשה אב הטומאה לטמא אדם וכלים כדגרסינן בירושלמי דפסחים (דף ז' א') הוא טמא ואינו נעשה אב הטומאה לטמא אדם וכלים. [וכל אשר יגע על פני השדה, רבותינו דרשוהו בפרק בהמה המקשה (חולין ע"ב א') לרבות גולל ודופק (רש"י עה"ת)]. טומאת אהל ומגע שמענו טומאת משא לא שמענו ובפירוש שנינו בתחילת מסכת כלים ומסכת אהלות שהמת מטמא במשא ונדרש בספרי (זוטא ע"ש) בקל וחומר מנבילה שאינה מטמאה אלא בטומאת ערב ואינה מטמאה באהל מטמאה במשא ובמגע מת לא כל שכן שיטמא במשאו ובמגעו (ע"פ רמב"ם שם ה"ב וע"ש).
